אם מכשיר סלולארי מפלסטיק חייב לעצור מדי פעם ולחבר אותו לשקע להטענה, על אחת כמה אדם, שהוא מלא כוחות, חושים ומסתורי נפש, שעליו לעצור את מרוץ החיים ולהטעין את עצמו.

לא פעם אני נפגש עם אנשים שהגיעו בחייהם ל'קצה'. הם עובדים צפוף מדי, הם נוטלים על עצמם משימות ואתגרים רבים מדי, והם חסרי כוח לחלוטין. אינני מתכוון רק במובן הפיזי של המילה, אלא גם הנפשי. הם מודעים לכך, אבל לא מסוגלים להפסיק את המירוץ.

יש שחושבים שלא תמיד אפשר להפסיק: כמו למשל אמהות שעובדות ללא הרף בתחזוקת הבית ובגידול הילדים, ומתקשות למצוא לעצמן זמן פנוי, ומי מדבר על אפשרות לצאת לחופש. מה הפלא שהן מגיעות למצב שבו הן מתקשות לתת תשומת לב נאותה לילדים, להיות רעיה טובה, או גם עקרת בית יעילה. ככל שהכוחות אוזלים, הן הופכות לקצרות רוח, מתפרצות יותר ואפילו כועסות. האנשים שסביבן לא תמיד מבינים מה קרה פתאום.

במסגרת הטור הזה, אני מבקש לדבר על סוג נוסף של אנשים: מדובר באנשים טובים, מדהימים בלבם הטוב. מוכנים הכן לכל קריאה, מושיטים יד ולב בכל מקום שצריך. נו, מה הבעיה בזה? לכאורה הכול נהדר. הלוואי עלינו…

לא בטוח. מדובר באנשים שלא יודעים לומר 'לא', ולא יודעים להציב גבולות. הם אמנם טובי לב, אבל העזרה התמידית (הברורה מאליה לצרכני טובתם) עומדת לפעמים לרעתם. לא תמיד זמנם פנוי באמת, אבל הם פשוט לא מסוגלים להגיד 'לא'. לפעמים הם מבקשים קצת זמן שקט לעצמם – אבל הלב והמחשבות שלהם תפוסים כל הזמן, אולי מישהו כעת זקוק לי. כך קורה שכולם קודמים להם. והם עצמם? מחוקים לגמרי.

מסתבר שלהיות אדם טוב, זה לא תמיד דורש להיות בנתינה בלתי פוסקת. לפעמים אדם צריך לדעת לומר 'לא', להוריד את המחסומים ולמלא את עצמו, רק כדי להיות בשביל עצמו. אם מכשיר סלולארי מפלסטיק חייב לעצור מדי פעם ולחבר אותו לשקע להטענה, על אחת כמה אדם, שהוא מלא כוחות, חושים ומסתורי נפש, שעליו לעצור את מרוץ החיים ולהטעין את עצמו.

אם אמא לא תדע לקחת לעצמה את פסק הזמן הנדרש ולעשות בו דברים עבור חוויית הנפש שלה, היא תתרוקן לגמרי, והכלל הוא פשוט מאד: אדם מרוקן לא יכול למלא אחרים בדיוק כשם שאי אפשר למלא כוסות מתוך קנקן ריק. פסק זמן של החיים הוא לא פריבילגיה – הוא צורך קיומי.

פגשתי פעם באישה שעסוקה עד למעלה מראש בעבודתה מחוץ לבית, ובשעות הערב המוקדמות היא מגיעה הביתה, מפשילה שרוולים ומתחילה בסדר יום עבודה חדש. היא הגיעה לפגישת אימון חסרת כוחות, עיניה טרוטות, ולבה נפול. "אבל מה לעשות", טענה במרירות, "אני לא יכולה להפסיק, כי אם אני לא אעשה, אין מי שיעשה". "את צודקת", השבתי, "אבל אם לא תעצרי, גם את לא תעשי עוד. את פשוט תתמוטטי, ומה תעשי אז?!"

"ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה" – כדי לאהוב את הזולת, צריכה קודם כל להיות אהבת עצמנו. אין חלילה מדובר באהבה אגוצנטרית, שאני ואין מלבדי עוד – אלא אהבת האדם את מי שהוא, שנברא על ידי הקב"ה ונתן לו כוחות, גוף ונפש, ועליו למלא אותו ולהטעין אותו מדי פעם. אם לא נאהב את עצמנו – לא יהיה לנו גם בשביל הזולת.

פעם ביום, פעם בשבוע או לכל הפחות יום בחודש, נדאג לקחת לעצמנו פסק זמן בחיים, למלא אותו בתוכן שממלא את הנפש – כל אחד במה שממלא אותו: שיעור תורה, לימודים אחרים, קריאת ספר, טיול או סתם שכיבה בפארק הסמוך. לפעמים גם להיות עם אנשים שאנחנו אוהבים. צריך פשוט להרפות, לשחרר ולהתמלא.

מנחם זיגלבוים הוא מאמן אישי, סופר ומרצה.
אם גם אתם רוצים לקבל כוח, הכוונה או פגישת אימון, אתם פשוט מוזמנים לשלוח מייל ולקבוע זמן: [email protected]